אחד השינויים העמוקים ביותר בדרך החשיבה שלי על היכולת שלנו לרפא טראומה התרחש כאשר למדתי קורס נוירוביולוגיה של היקשרות והכשרה בפסיכותרפיה סומטית במהלך ואחרי לימודי התואר השני. התחלתי להבין שהטראומה שוכנת בגופנו, ועלינו ללמוד לשים לב, לשחרר ולהעביר את הדפוסים הנוירו-ביולוגיים והפסיכו-פיזיולוגיים התקועים הללו. למדתי גם שהמוח הוא פלסטי, כלומר אנחנו יכולים לנהל משא ומתן מחדש על זיכרונות העבר שלנו, ליצור רשתות עצביות חדשות וללמוד כיצד לתת לעבר לנוח בשלום ולא להפעיל או לנהל את חיינו.

​

     ההבנה החדשה הזו גרמה לשינוי עצום באופן שבו עבדתי עם נפגעות ונפגעי אלימות מינית כעובדת סוציאלית צעירה בתל אביב, ישראל ואוסטין, טקסס. ראיתי תוצאות מדהימות אצל הנשים המדהימות האלה, מעבר מ"דיבור" על האירוע הטראומטי לעבודה עם מערכת העצבים שלהן כדי למצוא לא רק את מה שתקוע וקפוא ומבועת בתוך הגוף - אלא איפה ישנם תחושות של ביטחון ותנועה בגוף. עבודה עם המשאבים הפנימיים של הגוף עוזרת לשלב מחדש דפוסים קוגניטיביים-רגשיים שהיו תקועים למערכת עצבים קוהרנטית ומאוזנת יותר. ממקום זה, השורדת יכולה לגעת בעבר ממקום קוהרטני יותר, פחות פחד; יותר קרקוע פחות ניתוק; יותר הבנה, פחות האשמה עצמית; יותר ריפוי, פחות מתח פוסט טראומטי.

​

     אני ממשיכה ללמוד על טראומה מדי יום מהתפתחות מקצועית, ספרים, סדנאות, הכשרות, קולגות ומאות שעות הדרכה שאני עוברת. ועדיין, אני תמיד נדהמת לגלות עד כמה אני לומדת מהמטופלים האמיצים שחולקים את סודותיהם העמוקים והכאבים הבלתי נסבלים כמו גם את הניצחונות עוצרי הנשימה שלהם, גדולים כקטנים. אני נפעמת עמוקות מהיכולת שלהם להאמין בעצמם ובאחרים, לרפא ולמצוא משמעות לחייהם למרות מצבי חיים ומציאות קשה ובלתי נתפסת לפעמים, בעבר ובהווה.